זה משפט שאמרה לי הבת שלי בדרך חזרה מהגן באחד הימים.
באותו בוקר, לפני היציאה לגן, איבדתי סבלנות והתרגזתי. לפני שהיא יצאה מהבית הספקנו להתחבק, ואמרתי לה שאני אוהבת אותה ושהלבבות שלנו תמיד מחוברים בחוט. אבל ראיתי שהלב שלה לא רגוע.
כשאספתי אותה היא רצה אליי בשמחה, נכנסנו לאוטו והיא סיפרה לי מה עשתה ועם מי שיחקה היום. אחרי שתיקה של כמה דקות היא אמרה לי "אימא, החוט שמחבר את הלבבות שלנו נקרע".
הרגשתי את הדקירה הזו בלב. הרי איך יכול להיות שאהבת חיי, עבורה אוריד את הירח והכוכבים, מרגישה שהקשר שלנו התנתק?!
לקחתי אוויר.
הזכרתי לעצמי שזו החוויה שלה. ושכרגע היא צריכה שאהיה איתה בחוויה הזו.
"אהובה שלי, את מרגישה שהחוט של הלבבות שלנו נקרע?"
היא הנהנה.
"ואיך זה מרגיש?" שאלתי.
"עצוב". היא ענתה.
"אני מבינה. זה באמת מעציב. איפה הרגשת את זה בגוף?"
"פה, פה, פה ופה" , הצביעה על כל איברי הגוף.
"ומתי הרגשת את זה?"
"מהבוקר, אחרי שהתעוררתי."
חשבתי על זה שהבוקר הייתי כל כך עייפה, שנתתי להן לשחק לבד ואמרתי להן שאבוא לשחק איתן אחר כך. וכשכבר קמתי, הזדרזתי והייתי חסרת סבלנות.
ויכול להיות שמתישהו בבוקר הזה היא חוותה ממני פרידה רגשית.
"דרורי, אני כל כך רוצה שנחבר את החוט מחדש. איך נחבר אותו? אולי נתחבק ממש חזק?"
"לא. צריך להדביק אותו עם דבק חזק". אמרה.
הגענו הביתה, התחבקנו, והדבקנו את החוט בדבק דמיוני. היא נרגעה.
הילדים שלנו חווים מאיתנו פרידות רגשיות לעתים, זה חלק בלתי נמנע מהחיים.
אנחנו לפעמים מתוסכלות, מאבדות סבלנות, מותשות, מוצפות,
והם סופגים את זהְְ. ְ
אבל אנחנו תמיד יכולות לתקן.
והאחריות לחבר מחדש את חוט הלבבות
היא תמיד עלינו.
השברים ותיקונם -
אלו המקומות שהכי מקרבים והכי מצמיחים את הקשר.
댓글