למה קשה לנו ולילדים שלנו להיפרד זה מזה?

כולנו נולדנו עם צורך הישרדותי בקשר עם אחר משמעותי. 

לא רצון, לא העדפה ולא נטייה,

צורך הישרדותי.

ְְאנחנו נולדים חסרי אונים לחלוטין, ולא היינו שורדים אם לא היה לכל אחד מאיתנו לפחות אדם אחד, קבוע ומשמעותי, שיטפל בו, ידאג לצרכיו, וייצור איתו היקשרות מיום היוולדו. 

לילדים צעירים פרידה ממבוגר אליו הם מקושרים נחווית כ*איום על חייהם.* 

הם חווים בהלה איומה - הרי איך הם ישרדו בלי האדם בו הם תלויים ברמה הפיזית והרגשית? 

לכן נוצר מנגנון הבכי. 

כשהם חווים סכנה, איום, הם יבכו, כדי לקרוא לדמות ההיקשרות שתגן עליהם. הורמוני סטרס משוחררים אצלם.

איך האבולוציה אירגנה לנו את זה טוב יותר? 

דאגה שכשאנחנו חוות פרידה מהילדים שלנו, או שומעות את הבכי שלהם, ישתחררו בנו הורמוני עוררות, אהבה וסטרס שיניעו אותנו לפעולה- לגונן, לחבק, לעטוף. אגב, זה מנגנון פיזיולוגי חוצה תרבויות. 

כמובן שיש שונות בין אישית. יש ילדים רגישים יותר או פחות, ועוצמת התגובה שלהם לפרידה תהיה בהתאם. 

יש כמובן תנאים מסוימים שמאפשרים לנו ולהם להיפרד בקלות רבה יותר- בעיקר כשאנחנו משאירים אותם עם דמות עליה אנחנו סומכים או שהם מקושרים אליה. 

ויש לא מעט תינוקות שעל אף שנשארים עם דמויות היקשרותיות משמעותיות בחייהם, יהיה להם קשה להיפרד מאימא או מאבא. זה טבעי...

אם אנחנו בוחנות את הטבע האנושי, 

לא חווטנו לפרידות רבות כל כך, זה תוצר של התרבות המודרנית. 

זה בסדר, זו התרבות בה אנחנו חיים, ויש הרבה כלים שיכולים לתמוך בנו ובהם בפרידות. 

אבל לפני הכלים האלו, חשוב לומר- 

קושי בפרידה להורים ולילדים הוא טבעי. 

זוהי דרך הטבע לשמור עליהם. 

בואו נתחיל מלהכיר בקושי שלנו ושלהם, 

ללא שיפוטיות, 

לקבל את קיומו ולתת לו מקום.

אז בפעם הבאה שאומרים לכן 

"תשחררו" 

או "הוא לא משחרר כי את לא משחררת", 

תיזכרו במילים האלו.